ללא כל ספק, היה זה הסכום של כמיליון ו-300,000 שקלים, שבו זכה השר לשעבר אנטולי שרנסקי (ומפלגתו, שתבעה גם כן), כנגד יולי נודלמן, מי שכתב אודותיו ספר בשם "שרנסקי בלי מסיכה", כאשר הספר התיימר להציג את "האמת" מאחורי שרנסקי, והוכח כי הדברים היו שקריים ודיבתיים. הסכום ירד בחצי לערך במסגרת ערעור שהוגש. לאחר מכן תוקן סעיף הפיצוי בחוק, והיום ניתן רק לחלום על פסיקות בהיקפים כאלה בתביעות לשון הרע.

היו תביעות לשון הרע שהוגשו על הוצאת אצבע משולשת, הייתה תביעה שעסקה בקריקטורה שבה נראה אדם בועל את האדמה, והייתה תביעה שבה אליקים העצני ז"ל תבע את יגאל תומרקין ז"ל על כך ששלח לו גלויה ובה כתב "לכבוד העצני, כתובת: מחנה ריכוז חברון" (מתוך רצון להביע עמדה פוליטית, ותוך שהטענה הייתה שהעצני ז"ל נפגע כי הדוור ראה וגם אשתו קראה כאילו מייחסים לו מגורים בחברון, כמחנה ריכוז, ואז הוא בתפקיד של שומר נאצי). אבל נדמה לנו שהתביעה הכי מוזרה, שאף התקבלה, היא זו שבה זמר של שירה בציבור (משה להב מ"הטיש הגדול"), נתבע על כך שלאחר שמשתתפת בקהל סיימה לשיר איתו דואט, הוא הקדיש לה את הלהיט "שיר הפריחה" של עפרה חזה ז"ל. היא נעלבה, תבעה וגם זכתה (בפיצוי קטן).

ניתן לבקר בעל עסק, במספר תנאים. ראשית, בתנאי שצרכת את השירות שלו, ולא כתבת על מי שכלל לא שירת אותך, או כאשר אתה מכיר אותו ויודע כי דבריך מבוססים. שנית, דעה היא דבר מותר, אבל כשיש במסגרת הפרסום גם עובדות, צריך לדעת שיש איך להוכיח את הנטען בהן. שלישית, גם אם דעה היא דבר מותר, צריך שההתבטאות לא תעבור את גבול הטעם הטוב, ושהנוסח יהיה ענייני ולא "לגופו של אדם" אם מדובר בביקורת על עסק.

בתי המשפט לרוב יעדיפו שלא "לקחת צד" בוויכוחים פוליטיים וחברתיים, המגיעים לבית המשפט במסווה של לשון הרע. ברוב הוויכוחים מהסוג הזה ממילא אין צד אחד "צדיק" ושני "רשע" כי אם הסלמה של ויכוח, תוך הטחת האשמות הדדית. לדעת בתי המשפט, ממילא מי שקורא את הוויכוחים האלה נמצא באחד הצדדים ומצדד בהם, וממילא לא "לוקח ברצינות" את האמירות הקשות, הנאמרות במסגרת הוויכוח. אך כמובן, כאשר עוברים את הגבול (ולדוגמא, מתחילים עם השוואות של משתתפי הדיון לסמלים ובכירים נאציים) יכולים גם המשתתפים בדיונים, אם הגזימו בתגובות קיצוניות, למצוא עצמם בתביעת לשון הרע, וככל שבתי המשפט לא יצליחו לשכנע את הצדדים להתגשר או להתפשר, בסוף – הם ייאלצו לפסוק פסיקה. ראו בעניין זה, מאמר באתר על פסק דין בעניין ספקני חיסונים.

גם חברה, עמותה, מפלגה, אגודה או עירייה יכולה לתבוע ולהיתבע. היה ויכוח משפטי ארוך שנים האם ליישות משפטית כזו אפשר לייחס "עוגמת נפש" (הרי אין לה "נפש"), והאם גוף כזה יכול לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק, ולבסוף הוכרע כי גופים משפטיים יכולים ליהנות מסעיף זה של פיצוי ללא הוכחה. כאשר תובעים גוף כמו חברה, מפלגה, עירייה, עמותה – אפשר כמובן גם לתבוע את האנשים העומדים מאחוריה, ככל שמיוחס להם פרסום באופן אישי, או שאפשר לתבוע את הגוף עצמו, אם פרסום של מישהו מתוכו, נעשה על דעתו (כמו עובד חברה, דובר חברה או מי מטעמה, שהגיב "בשמה" ופרסם כך לשון הרע, על "דעת" החברה).

בתביעה שניהלנו במשרד נבחנה סוגיה זאת לראשונה. נדרשנו להגיע עד ערעור לבית המשפט המחוזי, כדי לקבוע שאמנם התגובית (התגובה לפוסט) היא בעלת תהודה או צפייה פחותה מזו של הפוסט המרכזי, אך גם היא נחשבת לפרסום לשון הרע ולא ל"זוטי דברים". באופן מפתיע, היה בבית משפט השלום בו הופענו, שופט אחד לפחות שסבר שפרסום כזה, גם אם הוא משמיץ, לא יהווה לשון הרע, ועל כך התעקשנו לערער, וטוב שכך.